<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ד' שער א'</h1>
<h2>דף יג.</h2>
המוכר שדהו בקנין סודר, אפילו לא נתן דמים קנה, [כך כתבו] הרשב"א ור"ם פ"ה. והעיטור [כתב] לא מהני סודר אי עייל ונפיק אזוזי.
<h2>דף יד.</h2>
המוכר שדהו שלא באחריות ויצאו [עליו] עסיקין, אם עד שלא החזיק בה, יכול לוקח לחזור בו. ואם משהחזיק בה אינו יכול לחזור. ואיתיה פ"ק דמציעא. ופירש הרשב"א החזיק בה, כגון אחר שיצאו עליה עסיקין עשה חזקה דדש, דגלה [דעתיה] דניחא ליה. אבל לא החזיק בה אחר העירעור, [אז] אע"פ שקודם עשה בה חזקה חוזר. והוא ז"ל [כתב] דוקא החזקה שעשה שהיא דש אמיצרא, שהיא קלה, אבל נעל גדר ופרץ, אפילו קודם העירעור אינו יכול לחזור בו. וכל שכן אם עשה מעשה מעולה מאלו החזקות שקנה.
<h2>דף מז.</h2>
המוכר שדהו בקנין סודר, אפילו לא נתן דמים קנה, [כך כתבו] הרשב"א ור"ם פ"ה. והעיטור [כתב] לא מהני סודר אי עייל ונפיק אזוזי.
<h2>דף סה:</h2>
המוכר ביתו ואמר לכשיהיו לי מעות תחזירהו לי, אסור ללוקח. דדירתו כריבית, ואין המקח קיים. ואיתיה פרק איזהו נשך.
המוכר שדהו על תנאי, אם נתקיים קנה, ואם לא נתקיים התנאי אינו כלום.
<h2>דף סז.</h2>
והמוכר שדהו ואמר לשליח הקונה, אם יהיו לי מעות יחזירו לי הקרקע. וענה השליח אתה והקונה קרובים ויתפשרו. ודאי לא סמכה דעת המוכר למכור אלא לדעת שיחזירוה לו בהיות לו מעות, ולא הוו זביני. ואיתיה פרק איזהו נשך גבי את ונוולא אחי וכו'.
<h2>דף עב.</h2>
ואונס ממון כגון שמפחידו חבירו אם לא תמכור לי אני אעשה בענין שתפסיד ממון, הוי אונס. וראיה מההיא משכנתא דאחזיק תלת שנין ולסוף היה אומר לקוחה וכו'. וכן [פסק] רבינו חננאל. ואיתיה פרק איזהו נשך. ומי שהטמין עדים לשמוע איך מפחידו חבירו, הוי כמסירת מודעא. והמפחיד לחבירו בהכאה, ויכול לעשות, הוי אונסא, וכותבין למוכר מודעא באונס.
<h2>דף עז:</h2>
המוכר שדהו ונתן הלוקח עירבון, כגון מי שמכר שדה באלף זוז ונתן לו לוקח מהם מאתים זוז, כל החוזר בו ידו על התחתונה, [כשחוזר בו המוכר] אם רצון חבירו ליקח מעותיו או להניח, הרשות בידו, ויטול קרקע כמה שנתן. וכן כשחוזר בו לוקח, אם רצון המוכר לתת לו מעותיו או ליתן לו בהם קרקע, הרשות בידו. ואיתיה פרק השוכר את האומנים. ודוקא עייל ונפיק אזוזי, אבל לא עייל ונפיק אזוזי קנה לוקח, ואין מחזיר לו מוכר, ושאר המעות עליו חוב. ועייל ונפיק אזוזי אפילו לא פש גביה אלא זוזא לא קנה, רי"ף שם. המוכר [שדהו] מפני רעתה אפילו עייל ונפיק [אזוזי] קנה. ודין האמור אפילו במטלטלין ואפילו משכן, ר"ם פ"ח דקנין. ונקרא עייל ונפיק אזוזי (מיד) [מי] שדוחק המוכר. אבל אם קבע לו זמן וכשהגיע זמן דוחקו אין זה נקרא עייל ונפיק אזוזי, דכיון שנתן זמן לא היה דחוק מתחלה למעות ואינו יכול לחזור בו. ולא כן [כתב] הראב"ד [אלא] אפילו קבע זמן אי נפיק ועייל אזוזי יכול לחזור בו. וכן [כתב] רבינו חננאל. והרשב"א כלשון ראשון.
